סימנים ותסמיניםכאבי ברכיים וסימנים ותסמינים נוספים ל-אוסטאוארטריטיס

המושפעים העיקריים מאוסטאוארטריטיס יהיו בדרך כלל המפרקים הנושאים את משקל הגוף, כמו  עמוד השדרה, הברך והירך, אף שגם מעורבות של המפרקים הקטנים יותר יכולה לתרום למוגבלות. הביטויים האופייניים ביותר של המחלה הם: 

כאבי ברכיים וירך

הכאב הנגרם מאוסטאוארטריטיס, כולל כאב בברך וכאב בירך, הוא הגורם החשוב ביותר למוגבלות ולנכות מהמחלה. רמת הכאב לא בהכרח משקפת את חומרת המחלה כפי שנקבע בצילום רנטגן. הופעת כאבי ברכיים הדרגתית בדרך כלל, ומופיעה בשלב ראשון רק לאחר מאמץ. ככל שהמחלה מתקדמת, הכאבים בברכיים נעשים תכוף יותר ואי נוחות תורגש גם במנוחה או במהלך הלילה, ועלולה לגרום לפרעות בשינה.

נוקשות במפרקים

תחושת הנוקשות במפרקים לעיתים חמורה. תחושת הנוקשות מורגשת לרוב לאחר זמן ממושך של חוסר פעילות, לדוגמה, לאחר שנת לילה ('נוקשות בוקר'), אך חולפת בדרך כלל בתוך כ-30 דקות. בשלבים מתקדמים עשויה גם להופיע 'חריקה' במפרק.

פגיעה בתפקוד

נכות בקרב קשישים מיוחסת לאוסטאוארטריטיס יותר מאשר לכל מחלה אחרת. אף כי כאב בברך או כאבים במפרק אחר שנפגע הם האחראים העיקריים להגבלת הפעילות - נפיחות, עיוות של המפרקים ומוגבלות תנועת המפרק, תורמים גם הם לפגיעה הכללית בתפקוד.

נפיחות במפרקים

הנפיחות במפרקים אצל מטופלים עם אוסטיאוארטריטיס נוטה להיות קשה בגלל הנוכחות של אוסטאופיטים (בליטות עצם חריגות) בהן ניתן להבחין בקלות בצילום רנטגן. נפיחות במפרק יכולה להיגרם מנוזל בחלל המפרק, אף שמצב זה שכיח יותר במהלך החמרה חריפה של המחלה. 

גיל

קיים מתאם ברור בין השכיחות וההיארעות של אוסטאוארטריטיס לגיל המטופל, כאשר עד 30% מקבוצת הגיל 75 ומעלה נפגעים מצורה כלשהי של המחלה (כאב בברך או בירך), לעומת פחות מאחוז בקבוצת הגיל 34-25.
לפני גיל 50, השכיחות וההיארעות של אוסטאוארטריטיס גבוהות יותר בגברים מאשר בנשים. אחרי גיל 50 המצב הפוך, עקב שינויים הקשורים לגיל הבלות (בעיקר איבוד אסטרוגן) בנשים.
למתאם בין הגיל לשכיחות המחלה יש חשיבות רבה לאור הזדקנות האוכלוסייה בחברות מערביות. ככל שעולה שיעור הקשישים באוכלוסייה, סביר שיעלה גם מספר המקרים של אוסטאוארטריטיס.

פעילות גופנית

חוסר פעילות גופנית יכול להחליש את השרירים, וקיימת התרופפות של הרצועות הגורמת לפגיעה ביציבות המפרקים ולהגברת הרגישות לפציעות. אחד הגורמים המסבכים מצב זה הוא הירידה בתגובת התאים לגורמי גדילה המזרזים את תיקון התאים לאחר פציעה. שינויים נוספים כגון הסתיידות במפרק עלולים להוביל להגברת הפגיעות של הסחוס ללחץ.

משקל הגוף

בעלי עודף משקל עלולים ללקות יותר באוסטאוארטריטיס בברך יחסית לבעלי משקל בריא.
השמנת יתר הינה גורם סיכון להתפתחות ולהתקדמות אוסטאוארטריטיס בברכיים. מחקר בנשים בעלות גובה בינוני הראה כי הפחתת כ-5 ק"ג מהמשקל יכולה להפחית משמעותית את הסיכון לפתח תסמינים של אוסטאוארטריטיס.

סביר לשער כי הלחץ המוגבר על מפרקים נושאי משקל תורם משמעותית לסיכון מוגבר לאוסטאוארטריטיס בירכיים ובברכיים אצל בעלי עודף משקל. אך זה אינו ההסבר היחיד, שכן הוא לא מסביר מדוע המפרק האחר שנושא משקל, הקרסול, לא נפגע במקרים רבים, או מדוע המחלה עשויה להופיע בצד אחד בלבד. שינויים הורמונליים וברמות גורמי הגדילה הקשורים בעודף רקמה שומנית, ייתכן ומהווים גורמי סיכון נוספים לאוסטאוארטריטיס על רקע השמנת יתר.

פציעה במפרקים ומאמץ יתר (אוסטיאוארטריטיס פוסט-טראומטית)

נזק למפרק יכול להיגרם מפגיעה משמעותית במקום או לאחר שימוש תכוף לאורך זמן. טראומה קשה, כגון נזק לרצועה, לשריר או לסחוס, יכולה לגרום שינוי בביומכאניקה של המפרק, ולהגביר את רמת הלחץ המופעל עליו באופן רגיל. נמצא כי גברים שספגו פציעה קשה בברך נמצאים בסיכון גבוה פי 6-5 ללקות באוסטאוארטריטיס פוסט-טראומטית לעומת אלה שלא נפצעו.

הסיכון ללקות באוסטיאוארטריטיס המתאפיין בכאבי גפיים בכלל ובכאבי ברכיים בפרט, מושפע משימוש חוזר במפרק בנסיבות ספציפיות. עבודה הכרוכה בכריעה או בכיפוף הברכיים גורמת לשכיחות גבוהה מהצפוי של אוסטאוארטריטיס בברך. פעילויות שעשויות לגרום להתפתחות או להחמרת אוסטאוארטריטיס כוללות הליכה למרחקים ארוכים בדרכים קשות והרמת משאות כבדים. מפרקים שלא נפגעים מהמחלה בדרך כלל עשויים להימצא בסיכון אם הם נתונים בשימוש מופרז דרך קבע, כפי שקורה במפרקי הגפיים העליונות אצל מפעילי מקדחות פנאומטיות. ספורטאים פגיעים במיוחד לאוסטאוארטריטיס מפני שפעילותם משלבת שימוש מופרז עם טראומה משמעותית למפרקים, כפי שקורה במהלך ריצה וקפיצה. באחד המחקרים, לדוגמה, נמצא כי כ-32% מהכדורגלנים לשעבר אובחנו כסובלים מאוסטאוארטריטיס.

למידע על שלבי מחלת אוסטאוארטריטיס